הבהרת רעיון פרויקט הניצחון הישראלי

כשניסחתי את רעיון "פרוייקט הניצחון הישראלי" בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת (וכשכתבתי עליו לראשונה באפריל 2001), הוא הרגיש עבורי רחוק שנות אור מיישום. אבל עכשיו כשהציבור הישראלי ומדינות ערב מתמקדים באופן ריאליסטי יותר באיום האיראני, הרעיון מתקרב למרחק נגיעה. עקב כך, יש צורך לברר את ההשלכות שלו בפירוט מסוים. זוהי המטרה של .הספר שלפניכם

סקרים הראו שהציבור הישראלי נמשך יותר ויותר לרעיון הניצחון הישראלי. לדוגמה, מדגם שבוצע על ידי חברת מדגם ייעוץ ומחקר לאחר המלחמה בין חמאס וישראל לפני שנה, מצא כי 82 אחוזים מקרב המשתתפים הישראלים היהודים בסקר הסכימו עם האמירה כי "לא ניתן לפייס את חמאס; רק על ידי הבסת הארגון בצורה חד משמעית ניתן יהיה להביא את הסכסוךלסיומו." שבעים אחוזים הסכימו עם האמירה כי "אסור שיבוצעו עסקאות עםארגוני טרור, יש להביסם בלבד. על ישראל להשתמש בכל האמצעים הצבאיים, הדיפלומטיים והכלכליים שלה כדי לרסק את נכונות החמאס להמשך הלחימה".

מנהיגים פוליטיים ישראלים מדברים לראשונה על ניצחון. נפתלי בנט עשה כן כאשר בירך את החיילים:"יש לחזק את ידיהם של אלה המגנים על ארצנו הקדושה, להעניק להם גאולה ולעטר אותם כמנצחים." בנימין נתניהו טען כי ישראל "תצליח למען נצחון ישראל." ראובן ריבלין זינק גם הוא על עגלת רעיון הניצחון הישראלי: "מאז הקמת התנועה הציונית ועד לימינו, ישראל אשר יוזמת היא ישראל שמנצחת. עכשיו הוא הזמן ליזום; עכשיו הוא הזמן לניצחון." שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן הדגיש כי מטרתו מול החמאס ".היא "לשבור את רצונו להמשך הלחימה

כך גם בברנז'ה הצבאית. רמטכ"ל צה"ל אביב כוכבי, טען כי הצבא הישראלי "גיבש תפישה של ניצחון דרך תוכנית 'תנופה' הרב-שנתית." בעוד הוא מתכונן לקחת את הפיקוד על איזור הדרום, אלוף אליעזר טולדנו התייחס לאתגרים העתידיים:"האחריות להגנה על הגבול, לניצחון במלחמה ולהענקת ביטחון ותחושת ביטחון לאזרחי ישראל היא שלי." 

ההשפעה הדומיננטית של טהראן על ארבע ערי בירה ערביות (בגדד, דמשק, ביירות וצנעא), כמו גם התוקפנות שלה, בשילוב עם תמיכה אמריקאית חלשה, גרמו למספר מנהיגים ערביים לפנות לישראל ולראות בה בת-ברית. מדינת איחוד האמירויות הערביות הייתה הראשונה לעשות כן, ובעקבותיה באו בחריין, עומאן, ערב הסעודית וסודאן. מקבלי החלטות מביטים על ישראל פחות מנקודת הראות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ויותר מנקודת ראות של יחסים דו-צדדיים, דבר שמעניק לישראל חופש פעולה רחב יותר.

את הניצחון הישראלי פשוט להסביר: ישראל כופה את רצונה על הפלסטינים מיהודה ושומרון ועזה,כך שחלק גדול מהתושבים שם מפסיק בסופו של דבר לנסות לחסל אותה, ובמקום זאת מקבלים את הקיום הקבוע של המדינה היהודית. באופן אירוני, שחרור הפלסטינים מהאובססיה שלהם לגבי ישראל מועיל להם יותר מהישראלים, כיוון שהוא סולל להם את הדרך לבנות בעצמם את המשטר, הכלכלה, החברה והתרבות שלהם. כך, כל הצדדים מרוויחים מניצחון ישראל ומהפסד הפלסטינים.

הניצחון הישראלי מייצג את הדרך האפשרית היחידה של ישראל לפתרון. יש לו שתי מעלות. ראשית, שלא כמו המדיניות הנוכחית של ירושלים, שפועלת אך ורק לכיבוי שריפות, היא מתייחסת ישירות לגישה ההתנגדותית של הפלסטינים, המעניקה השראה לרגשות אנטי-ישראליים ברחבי העולם. שנית,הפתרון הוא אגנוסטי, הוא אינו כולל השערות על מה שיקרה לאחר שהפלסטינים יכירו בישראל - לדוגמה, הוא לא מדבר כלל על השליטה הסופית בגדה המערבית; הפירוש הוא שכל אלה המבקשים ביטחון ושגשוג עבור ישראל יכולים לתמוך ברעיון זה.  

אך לניצחון הישראלי יש השלכות מורכבות. באילו טקטיקות על ישראל לנקוט? איזו מידה של אלימות נחוצה? האם המוסר הישראלי מהווה מכשול לניצחון? האם הוא הופך את החברה הישראלית לאלימה יותר? האם הוא פוגע בתדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית? האם ניתן להביס את הפלסטינים בהתחשב ברשת התמיכה העולמית שלהם? האם האסלאם מהווה ליבה בלתי ניתנת להבסה? כיצד ניתן לזהות שינוי דעה אצל הפלסטינים? כיצד תבוסה תשפיע על האזרחים הישראלים המוסלמים?

המאמרים המצוינים שלהלן, דנים במספר היבטים של תהיות אלה: ח"כ צבי האוזר טוען שיש לפרק את החמאס מנשקו. ח"כ יבגני סובה טוען לניצחון תודעת הניצחון,אלוף (מיל) יצחק בריק מראה כיצד צה"ל צריך לנצח במלחמה הבאה, ד"ר תא"ל (מיל) חיליק סופר מתאר כיצד כושר העמידות של הציבור הישראלי גבוה ממה שבדרך כלל מייחסים לו, תא"ל (מיל) אמיר אביבי מסביר כי לא ניתן לנצח בלי להשליט ריבונות בנגב ותום ניסני ממשיך ומסביר כי ניצחון ישראלי לא יכול להיות כשהיהודים מופלים בהר הבית, שלמה נאמן טוען כי ניתן לעמוד בלחץ הבינלאומי, שרה העצני כהן מדברת על החשיבות של ארגוני החברה האזרחית בניצחון, עו"ד יפעה סגל קוראת להפסיק לחשוב כי עוני גורם לטרור, קארמה פיינשטיין כהן קוראת לישראלים להאמין בעצמם יותר.

האסטרטג הישראלי אפרים ענבר אינו רואה בפלסטינים דבר פרט ל"מטרד אסטרטגי" כיוון שאין להם חוזק כלכלי או צבאי; אלא שהוא מתעלם מהעובדה שהאנטי-ציונות של השמאל העולמי, שזעמה הולך וגובר, נובע באופן כמעט בלעדי מהתפישה שישראל מתעללת בפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. פירוש הדבר שהדרך היחידה להפחית את העוינות המסוכנת הזו (דמיינו שמאלני מסוגו של ברני סנדרס בבית הלבן בעתיד) היא באמצעות פתרון הבעיה הפלסטינית. מנקודת מבט ישראלית, עניין זה חייב להיות בעדיפות גבוהה, כמעט כמו ההתמודדות עם הנשק הגרעיני של איראן. ועכשיו הזמן להתייחס אליו, בעוד ההקשר הבינלאומי עדיין בלתי מזיק באופן יחסי.

הניצחון הישראלי מייצג את הדרך האפשרית היחידה של ישראל לפתרון. מדיניות הממשלה הנוכחית מכוונת לכיבוי שריפות בלבד. שלא כמו פתרונות אחרים שהוצעו, כגון הפתרון של בנג'מין אנת'וני, פתרון המדינה החדשה, הפתרון של קרוליין גליק, פתרון המדינה האחת, הפתרון של מרדכי קידר, האמירויות הפלסטיניות, הפתרון של מרטין שרמן, הפרדיגמה ההומניטרית, או הרעיון הנדוש "ירדן היא פלסטין" - הניצחון הישראלי מתייחס ישירות לגישה ההתנגדותית הפלסטינית המעניקה השראה לרגשות האנטי-ישראליים ברחבי העולם.

תת-אלוף במיל' יוסי קופרווסר, ממחברי ספר זה, מציין נכונה כי "כאשר אנחנו מדברים על ניצחון, אנחנו מתחילים לנצח". אלוהים תומך לכאורה בניצחון הישראלי כשהוא פונה אל בני ישראל בספר דברים פרק כ', פסוקים ג'-ד': "וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם;אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ--מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם--לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם." בנימה קלילה יותר, הקומיקאי האמריקאי אלן קינג התבדח על כך שניתן לסכם כל חג יהודי במשפט הבא: "ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו לאכול." שימו לב שהפועל הפעיל במשפט הוא "ניצחנו". זוהי עצה מצוינת לממשלה הישראלית.

‍