הניאו-שמרן הידוע אירווינג קריסטול טבע בזמנו את הביטוי "הותקף על-יד המציאות". משמעות הביטוי היא, שלעתים המציאות כפי שהיא מתגלמת בסיטואציה מסוימת, עשויה לגרום לאדם לשנות את תפיסת עולמו בצורה דרמטית, ללא תלות בתיאוריות או באידיאולוגיות שבהן הוא מחזיק.

אין ספק שהמלחמה באוקראינה צריכה לגרום לישראל לבדוק מחדש עמדות רבות שבהן החזיקה במהלך שני העשורים האחרונים.

ראשית, מובן שאיננו יכולים - ואף לא צריכים - לצפות מכוח בינלאומי כלשהו להילחם למען ישראל או לספק להסוג כלשהו של הגנה במקרה שתותקף. במשך שנים רבות מדי, הסתמכה ישראל על רעיון מוזר, לפיו יש להציב כוחות בינלאומיים או כוחות לשמירת השלום לאורך גבולות בהם קיים סכסוך,במטרה לשמור על השלום.

אונדו"ף (UNDOF)‏, יוניפי"ל (UNIFIL)‏, כוח הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון (TIPH)‏, המשלחת של האיחוד האירופי לסיוע בגבולות (EUBAM) וכוחות רבים אחרים שהוצבו בישראל או בקרבתה, הוכיחו את עצמם כחסרי תועלת, גם במקרים של ירי-אויב ממש מתחת לאפם.

במהלך 2004, בתקופה שהובילה להתנתקות מרצועת עזה, החליפו הנשיא ג'ורג' בוש וראש הממשלה אריאל שרון מכתבי ערבות שכללו הבטחה אמריקאית ברורה לסייע לישראל להביס, "להביא לפירוקם של ארגוני טרור ולמנוע מאזורים שמהם נסוגה ישראל להפוך לאיום אשר יהיה צורך לטפל בו בכל אמצעי אחר."

כיום ברור לנו שהגיבוי לו זכתה ישראל, בפעולות הרבות שביצעה לעקירה מן השורש של החמאס וארגוני הטרור האחרים, היה מגומגם וקצר מועד.

בנוסף, מתברר שלמרות הדיבורים הבלתי פוסקים מפיהם של גורמים במערב על קדושת המשפט הבינלאומי והגבולות המוכרים, הרי שעבור רוב העולם נושאים אלה נותרו במידה רבה נטולי משמעות. נוכח הפלישה הרוסית לשטחה הריבוני של אומה אחרת, מועצת הביטחון של האו"ם לא מקבלת שום החלטה רצינית, לא מתנהלת שום חקירה של המועצה לזכויות האדם של האו"ם ולא מתגבשת שום תוכנית להביא את הסוגיה בפני בית הדין הבינלאומי לצדק או בית הדין הפלילי הבינלאומי.

ארגונים חוץ-ממשלתיים כגון אמנסטי ו-Human Rights Watch, אשר בשנתיים האחרונות טרחו באובססיביות להשמיע את הטענה כי מדינת ישראל מגלמת את הרוע העולמי האולטימטיבי ואף הינה מדינת אפרטהייד, נותרים כעת דוממים, חלשי אופי ומהססים בכל הנוגע לרוסיה.

לבסוף, רעיונות של פשרה, ויתורים ופתרונות המושגים במשא ומתן הם מונחים שאולי בכוחם להסעיר צוותי חשיבה ומשרדי חוץ מסוימים במערב, אך בעולם האמיתי, הרוב המכריע של הקהילה הבינלאומית לא מאמין או מחזיק ברעיונות אלה.

ברוב חלקי העולם, החזק הוא גם הצודק.

אין זה רלוונטי אם הדבר טוב או רע – זהו עיקרון בסיס השב ומופיע לאורך מרבית ההיסטוריה, והוא ממשיך להוות עיקרון מנחה בכל חלקי העולם.

גינויים, איומים וסנקציות – גם אלה אינם אפקטיביים במיוחד.

אין בכוחם לעצור שליט יחיד נחוש, עם צבא עוצמתי הסר למרותו.

לעת עתה, לא ברור עדיין כיצד תתפתח המלחמה באוקראינה.

עם זאת, אין ספק שהמערב, שדבק באובססיביות ברעיונות של פשרה, משא ומתן ושלום, זלזל בוולדימיר פוטין.

לדעתי, מה שהמחיש זאת בצורה הטובה ביותר הייתה העובדה שנוכח החדשות על הפלישה הרוסית, נאלץ מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, להסתפק בציטוט הפזמון משירו של ג'ון לנון משנת 1969 “Give peace a chance” (תנו סיכוי לשלום).

להצהרה זו לא הייתה השפעה כלשהי על מכונת המלחמה הרוסית, וכך גם לעשרות הצהרות אחרות של מנהיגים במערב ובמקומות אחרים. היא התעלמה מהצהרות חסרות משמעות אלה באותה קלות שבה הטנקים שלה חצו את גבולות אוקראינה.

אמנם ישראל אינה אוקראינה, אבל בדומה לשאר העולם עליה ללמוד את הלקחים ממתקפה חסרת תקדים זו. אין כמעט אין ספק שקביעת עובדות בשטח תיעשה באמצעות שימוש בכוח.

פוטין חשף לעיני כל את רשת קורי העכביש העדינה והשברירית של תקוות וחלומות, אשר מאפיינת את החשיבה המערבית בנוגע לפתרון סכסוכים.

על כן, יש להביט באופן שונה על הסכסוך שלנו עם הפלסטינים.

יש מי שסבור כי מדינת היהודים נמצאת ב"שכונה" מסוכנת ובלתי צפויה יותר ממזרח אירופה, ומה שנכון היום עלול להתברר מחר כטעות.

הניסיון לנהל משא ומתן על פתרון הסכסוך מבלי לשבור אחת ולתמיד את ההתנגדות הפלסטינית האלימה לריבונות היהודית ואת רצון הפלסטינים להמשיך במלחמתם, רק מבטיחה שאלה יצוצו מחדש בשלב כלשהו.

איש לא שיער שאחרי נפילת חומת הברזל וסיום המלחמה הקרה בסוף שנות ה-80, תנסה רוסיה לכבוש מדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר, אבל זה בדיוק מה שקורה. כעת ברור שחלומות על התפשטות הם עדיין אחד מעמודי התווך של ההנהגה הרוסית. ועידות וחתימות על הסכמים לא שמו קץ לחלומות אלה.

הדרך היחידה להבטיח אחת ולתמיד את סיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים היא באמצעות ניצחון. לא ניתן להסתפק בפחות מזה, שכן הדבר יבטיח את המשך הסכסוך, גם אם עשויות לשרור תקופות של שקט ורגיעה יחסית. החלום הפלסטיני לחסל את המדינה היהודית האחת והיחידה ימשיך להתקיים, ומי יודע אם העתיד לא יביא איתו נסיבות העלולות ללבות בקרבם את התקווה להשיג את יעדי מלחמתם.

על הפלישה הרוסית לאוקראינה לשמש קריאת השכמה ברורה, לכך שמושגים כמו תבוסה וניצחון אינם נחלת העבר, כי אם מהווים עדיין חלק חי מהלקסיקון הגלובלי. פוטין מנסה אולי לכבוש את אוקראינה, אך באותה עת הוא מצליח לחולל מציאות אשר "תוקפת" את תפיסת המערב. על ישראל לפקוח עיניים.

‍