כולנו תקווה שהאסון הנורא שפקד אותנו יעיר אותנו ונבין את לקחי ההיסטוריה, את האמת הפשוטה שז'בוטינסקי הבין והנחיל לנו כבר אז ולא הבנו. כי הדחקנו, כי חלמנו, והחלום הזה התפוצץ לנו בפנים. עלינו להתעורר ולהפ
בדיוק מצמרר, לפני 100 שנה, ב-4 בנובמבר 1923, פרסם זאב ז'בוטינסקי את המאמר המכונן "על קיר הברזל (אנחנו והערבים) ", בו טען שהערבים החיים בארץ ישראל יקבלו את מדינת היהודים רק כאשר יבינו שלא ניתן לנצח אותה במלחמה. לעקרון זה הוא קרא "קיר הברזל".
"כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו, לא בעד אי-אלו מילים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה", כתב ז'בוטינסקי כתגובה למאורעות שפקדו את היישוב בשנים שקדמו, כאשר הערבים התחילו להתנגד באלימות לתנועה הציונית, לעליית היהודים והמאמץ המדיני להקים מדינה יהודית בארץ האבות. ז'בוטינסקי פרש מהנהלת ההסתדרות הציונית במחאה על המדיניות הרופסת כלפי הערבים ובריטים. הוא ידע שרק בכוח הזרוע ניתן להבטיח הקמת מדינה יהודית בטוחה בארץ ישראל.
עד כדי כך חריף היה הוויכוח עם הנהלת הנהגת היישוב, שז'בוטינסקי נאלץ לגלות ולפרסם את המאמר בעיתון ציוני בשפה הרוסית "רזסבט" (השחר) שיצא לאור בגרמניה. רק כעבור למעלה משנה וחצי, ביולי 1925, התפרסם המאמר בעברית, בעיתון הארץ.
ז'בוטינסקי הבין כבר אז את האמת הפשוטה שרבים לא הבינו עד לא מזמן: רק בכוח ניתן להקים מדינה ולהבטיח את קיומה. ללא כוח, השנאה האנטישמית תשרוף יהודים שוב ושוב.
כמה מצמרר שהוא הבין זאת עוד לפני השואה וכל מלחמות ישראל, אך גם 100 שנה מאז השואה, 75 שנה מאז מלחמת העצמאות, 56 שנים מאז מלחמת ששת הימים ו-50 שנה מאז מלחמת יום הכיפורים – היא לא מובנת מאליה.
ניסינו לפייס את אויבנו. לשפר את רמת החיים שלהם ולקנות אותם בהטבות כלכליות. לוותר על שטחים, לדאוג להם, להגיע איתם להסדרה, לתת להם רשות עצמאית, לתת להם מדינה – קיווינו וחלקינו אף היו בטוחים שככל שיהיו מרוצים, כך יעזבו אותנו בשקט ואף יבנו איתנו עתיד משותף של צדק, שגשוג ושלום.
במשך אלפיים שנה היה לנו צדק. תרמנו לעולם יותר מכל מיעוט אחר. במדע, בפילוסופיה, ברפואה, בתרבות, בלכלכה. קיבלנו בתמורה קנאה, שנאה, גירוש ורצח.
עלינו להתפקח ולהתבגר. לצאת מהגלות. להפסיק לפחד להשתמש בכוח. אנחנו מאוד רוצים להסביר את עצמנו, שיסכימו איתנו, יאהבו אותנו. אך אין צורך. זה פשוט לא עובד. זה לא עבד לנו עם אף אחד. לא עם המצרים, לא עם הפרסים, לא עם הבבלים, לא עם היוונים, לא עם הרומאים, לא עם הרוסים והצרפתים והגרמנים והפולנים והערבים (ועוד רבים) במשך 2,000 שנות גלות. אין שום סיבה שזה ישתנה. כמה כואב שעם הנצח, מנוסה וחכם כמונו, עם הספר החכם ביותר שתרמנו לאנושות, עם זיכרון טוב – לא לומד מההיסטוריה של עצמו.
כולנו תקווה שהאסון הנורא שפקד אותנו יעיר אותנו ונבין את לקחי ההיסטוריה, את האמת הפשוטה שז'בוטינסקי הבין והנחיל לנו כבר אז ולא הבנו. כי הדחקנו, כי חלמנו, והחלום הזה התפוצץ לנו בפנים. עלינו להתעורר ולהפנים, להשלים את בנייתו של קיר הברזל – ניצחון על האובים, ניצחון כזה שיגרום להם להניח את הנשק ולהפסיק לקוות לסלק אותנו מפה. להבין את האמת הפשוטה שרק בכוח הזרוע ניתן להבטיח לעצמנו ביטחון. רק בניצחון במלחמה. לא בשום דבר אחר. לא צדק, לא משפט, לא הסברה.
עלינו לדקלם את האמת הזו ולפעול על פיה. זהו העיקרון היחיד שצריך להוביל אותנו. זה לא עניין פוליטי. כבר לא. זה עניין קיומי. דווקא היום. דווקא מהיום.
