מיכאל כץ
אלוף ( מיל.) יצחק בריק, בעל עיטור העוז ממלחמת יום כיפור, מפקד המכללות הצבאיות ונציב קבילות החיילים של צה"ל לשעבר.
במלחמות ישראל נצחנו הודות ללוחמים עזי הנפש שחירפו לעיתים את נפשם על מנת להגן על משפחתם ומולדתם .
הם נלחמו במצבי קיצון בערפל הקרב, כאשר חבריהם נפלו, נהרגו ונפצעו לידם והם המשיכו בלחימתם,מתוך הבנה שאין אחרים במקומם.
הם הבינו שהם החומה הבצורה, בין האויב לבין מדינתם.
היה ברור לכל לוחם, ש ׳אין ארוחות חינם' ושישנו מחיר להגנת המולדת.
הם הבינו שחלק מהם לא יחזור בשלום הביתה אך זה לא הרתיע אותם לסכן את חייהם, מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ואהבת המולדת.
לצערי הרב, אנו עדים היום להיפוך המגמה.
יש חשש כבד מתשלום מחירים; והחלטות של הדרג הביטחוני והמדיני נלקחות לא על פי הצרכים האמיתיים של בטחון המדינה, אלא על פי המחירים באבדות שנשלם.
זה המדד העיקרי בהחלטה של הדרג הביטחוני והמדיני אם לצאת למבצע: האבדות הצפויות שנשלם ולאערך ונחיצות המבצע לביטחוננו ולשימור ההרתעה.
מי שרוצה להימנע באופן מוחלט מאבדות בשדה הקרב, מאבד באופן מוחלט את ההרתעה של הצבא ואת היכולת לנצח במלחמה.
דרך חשיבה והתנהלות זו של הדרגים הביטחוניים תביא בסופו של יום לאבדות כבדות בהרבה במלחמה.
עקב התנהלות זו של הדרגים הביטחוניים, רוח הלוחמים נפגעת ואיתה המוטיבציה להילחם.
ההרתעה מתרסקת, והמוכנות לקחת סיכונים יורדת פלאים. אנחנו היום במגמת הידרדרות חמורה בצבא היבשה גם מהסיבה שהלוחמים ביבשה חשים שהדרג הביטחוני לא סומך עליהם ולא מפעילם בשעת הצורך.
לדבריהם, "הצבא של הפיקוד הבכיר בצה״ל הוא חיל האוויר, המודיעין והסייבר. מצבא היבשה מתעלמים!"
ובעיקר ממערך המילואים . איבדנו את יכולת הלחימה הבין זרועית והפכנו לצבא חד ממדי של חילהאויר שאינו יכול לבדו לנצח מלחמה, ראינו זאת בבירור במבצע ״שומר החומות״ כאשר ויתרו על ביצוע ההונאה על פי התכנית המקורית מחשש לאבידות ובכך גרמו לכשלונה המוחלט .
ההתעלמות המוחלטת מצבא היבשה היא אחת הסיבות, שרבים מהפקדים הטובים בצבא היבשה אינם מוכנים להמשיך בצבא קבע ולראות בצבא קריירה .
הדבר יוצר מומנטום שלילי וסחרור מסוכן, שקשה מאוד לעצרו, עם פגיעה קשה מאוד במוטיבציה וברוח הלוחמים.
אנחנו הולכים ומאבדים את הערכים - שגדלו עליהם דורות של לוחמים - וביניהם את ערך הניצחון. כתוצאה מכך מספר האבידות יעלה לאין שיעור במלחמה הרב זירתית הבא.
לעליונות צבאית אין ערך בחברה שבה לא מובן שחיילים צריכים להיות נכונים להקרבה.
אובדן האמון של החיילים במפקדיהם הוא תופעה חמורה שיש להעמיד בראש סדר היום של הדיון הציבורי בצה"ל. זו שאלה הנוגעת לעצם קיומו של צה"ל כצבא מרתיע ואפקטיבי– ובעיקר, כצבא מנצח העשוי להגן על מדינת ישראל בפני הסכנות העומדות בפניה מצד אויביה. הסיבה לכך היא שאובדן האמון הוא רק ביטוי נוסף להדרדרות רוח הלחימה שלחיילי צה"ל, רוח שנשבה בו מיום הקמתו ואשר בעזרתה הוא הלך מחיל אל חיל ובלעדיה הוא עתיד להידרדר מדחי אל דחי.
מחקרים מוכיחים שרוח לחימה איתנה בקרב הלוחמים היא קריטית להשגת ניצחון בשדה הקרב. גם צבא עתיר טכנולוגיה, מאומן כהלכה ובעל יכולת מקצועית גבוהה לא ינצח בשדה הקרב ללא רוח לחימה: היא זו המפיחה חיים בכלי הנשק ומדרבנת את החיילים להסתער, לחתור למגע לשאוף אל הניצחון בכל מחיר. טועה טעות קשה מי שמניח את כספו אך רק על קרני אמצעי הלחימה הטכנולוגיים, ויהיו הטובים והמשוכללים ביותר; ללא רוח לחימה של החייל האוחז בהם, הם משולים לאבן שאין לה הופכין.
חיזוק רוח הלחימה בצה"ל הוא בעיניי משימה לאומית עליונה, העומדת על שתי רגליים:קידוש ערך הניצחון ותחיית אתוס ההקרבה העצמית. אני מודע היטב לכך שהסביבה התרבותית שבה גדלים חיילי צה"ל בהווה ובעתיד אינה הולמת ערכים אלו; להפך, היא משמשת אבן נגף המכשילה את שתי הרגליים האלו ומונעת את הילוכן הסדיר. ואף על פי כן – את הניצחון וההקרבה יש לשוב ולהעמיד כאבן הראשה של ערכי צה"ל-
המושגים שליחות וערך השירות, והמוכנות לסכן את החיים למען המדינה ואזרחיה, הולכים ונעלמים מהלקסיקון הציבורי שלנו.
בסיום תפקידי כנציב קבילות החיילים הוצאתי דו"ח חמור מאוד על אי מוכנות צבא היבשה למלחמה. אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי: צבא ההגנה לישראל בכלל, וצבא היבשה בפרט,אינו מוכן למלחמה. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להתחיל מיד במלאכת התיקון – ולא להתרכז בפירותיה הבאושים של הבעיה אלא בשורשיה הרקובים: אובדן רוח הלחימה, ביטול ערך הניצחון ושחיקת נכונות ההקרבה העצמית. אלו מובילים אותנו היום אל עבר פי פחת ולחוסר מוכנות צבאית, וטיפול בהם ישיב לצה"ל את עוצמתו וכושר הרתעתו שכה נחוצים להמשך קיומה של מדינת ישראל.
ביקורות מבקר הצבא, מבקר מערכת הביטחון ומבקר המדינה בהן היו שותפים מאות קצינים בכירים במילואים, בסדיר וגורמים אזרחיים מקצועיים - העלו מסקנות קשות מאוד ותיארו בחריפות רבה צבא שאינו מוכן למלחמה במערכים העיקריים שלו, קרי לוגוסטיקה, אוגדות מבצעיות, אמצעי לחימה חדשים (שלא מוחזקים בצורה נאותה ולא הוטמעו ביחידות רבות), רמת אימונים והכשרה ירודה, שליטה במערכי האש ועוד.
בשנים האחרונות נוצר משבר חמור מאוד בתרבות האירגונית, הניהולית והמנהיגותית בצה"ל,עד הפיכתה לקלוקלת. אלו יסודות המתפוררים שעליהם אי אפשר לבנות צבא מנצח. מדובר באי הפקת לקחים, יצירת אירגון שאינו לומד, אי ביצוע בקרה ומעקב, אי וידוא ביצוע פקודות, סטנדרטים מתחת לקו האדום ברבות מהיחידות, אי ניהול שיגרה כראוי, אי תיקון וטיפול בממצאים חמורים מאוד שעלו בביקורות, אובדן המקצועיות וזה רק חלק קטן מרשימה ארוכה מאוד.
בכדי לעמוד באתגרי הביטחון בעתיד , הדבר הראשון שצה״ל צריך לעשות הוא תיקון התרבות האירגונית, ניהולית ומנהיגותית של צה״ל , תרבות אירגונית זו מהווה את היסודות של הצבא וללא תיקונה אי אפשר לבנות את הבית .
