צילום: יוסי זליגר (פייפס), דובר צה"ל (חיילי צה"ל).
חוקר המזרח התיכון, פרופ' דניאל פייפס, בטוח שצה"ל צריך לשנות גישה, כדי "לעקור את רצון הפלשתינים לפעול באלימות" • והוא בטוח שכהונת טראמפ היא הזדמנות שאסור לפספס
"הדעה שלפיה ויתורים כואבים ושיחות תיווך יביאו לסוף העימות היא פשוט מגוחכת, מלחמות לא באות אל קיצן בדרך הזאת", כך אומר ההיסטוריון וחוקר המזרח התיכון המוערך, הפרופ' דניאל פייפס, נשיא מכון המחקר The Middle East Forum (פורום המזרח התיכון). הוא סבור שהגישה של ישראל לסיום הסכסוך עם הפלשתינים שגויה מיסודה. לא זו בלבד, ניסיון לרצות את הפלשתינים יביא בהכרח לכישלון, לא לשלום. "מלחמות מסתיימות כאשר צד אחד מוותר - כלומר, צד אחד מנצח, השני מפסיד. לפעמים גם כאשר יש עייפות הדדית, אך בדרך כלל, צד אחד הוא בבירור המנצח".
לאחרונה פייפס מקדם יוזמה חדשה בשם The Israel Victory Project (פרויקט הניצחון הישראלי), כדי לעשות נפשות לגישה הזאת, ואף הצליח ליצור תוכנית פעולה שעוררה סקרנות ועניין הן בכנסת והן בקונגרס האמריקני. לשיטתו, בעוד שפעם הציונות התמקדה בהכרעת היריבים, אסטרטגיה שהוכחה כמתכון מוצלח מול מדינות ערב, הרי שמול הפלשתינים ישראל העדיפה, מטעמים אלקטורליים ומדיניים,לפעול באופן טקטי ולא באופן אסטרטגי כדי להשיג שקט.
"הצבא הישראלי הפך להיות כוח שיטור, כי היעד שלו הפך להיות הגנה על חיי אזרחים ישראלים", מתלונן פייפס, שאומר שעד כמה שהשקט הוא מבורך ורצוי, הגישה הזאת רק מנציחה את הסכסוך. "על הצבא להתנהג כמו צבא, כך שיוכל לשכנע את האויב שהוא הפסיד - זו לא הגישה שקיימת היום", הוא מסביר, ונותן לדוגמא את הסרת המגנומטרים מהר הבית בגלל החשש מהתלקחות. הוא אף מוסיף כי רגע הכושר לשנות את הגישה האו עכשיו: "כאשר יש קאובוי בבית הלבן, וכשההנהגה הפלשתינית כולה תקועה ועושה טעויות על ימין ועל שמאל".
למעשה, אתה אומר, שצריך שוב לעשות צריבה תודעתית כמו שהיה בימי האינתיפאדה, כמו מה שמשה יעלון אמר?
"מה שיעלון אמר זה שהפלשתינים צריכים להבין שהאלימות חסרת תוחלת. אבל אני גורס שצריך לעקור להם את הרצון לפעול כך מלכתחילה".
כלומר שמערכת החינוך תשתנה?
"אני מתסכל על סקרי דעת הקהל. יש כיום 80% מהפלשתינים שמאמינים שאפשר לנצח את ישראל בלחימה, בעוד שהשאר אומרים שצריך פשוט למצוא דרך לחיות עם היישות הציונית. פעם ה־20% היו חשובים - בזכותם הציונים קנו אדמות ונשק, מה שאפשר את הקמת המדינה - אך היום הם לא חשובים במיוחד. המטרה שלי היא לגרום לכך שיעברו עוד מה־80% ל־20%. יש שלוש סיבות שבגינן למה הפלשתינים ממשיכים לשגות באשליה שאפשר לנצח את ישראל: הראשונה - האידיאולוגיה האסלאמית שצריך לכבוש מחדש את מה שפעם היה בשליטת המוסלמים;
"השנייה - התמיכה הבינלאומית שהם מקבלים, לרבות מהאו"ם, מהשמאלנים בעולם כמו ג'רמי קורבין ומהצהרות באו"ם, שגורמות להם להתבצר בעמדותיהם; השלישית - המיצוב המגננתי של ישראל, שמעוניינת בשקט מעל הכל, ומוודאת שהרשות הפלשתינית לא תקרוס ולא תהיה אינתיפאדה".
אילו מדדים להצלחה יהיו לכך שהצד הפלשתיני הבין שהפסיד?
"כאשר היהודים בחברון יצטרכו שיגנו עליהם כמו על הערבים בנצרת, כאשר הפלשתינים יביעו את חוסר שביעות רצונם מהמצב במכתבים לעיתונים פלשתינים, כאשר האלימות תיפסק וגם כל הקמפיין לדה־לגיטימציה נגד ישראל ייפסק, וכאשר הניסיון להשמיד את ישראל כמדינה יהודית יגיע לקיצו. מדינות ערב הגיעו לתובנה הזאת בשנת 1977".
מה לגבי התמיכה של טראמפ בישראל וההחלטה להעביר את השגרירות לירושלים?
"אני די חשדן בכל פעם שאמריקה נותנת מתנות לישראל. אני מעדיף שתמיד יהיה מתח קל בין ארה"ב לישראל, כי כך ישראל לא עושה שטויות כדי לקבל מתנות מארה"ב. ישראל תיאלץ לשלם על העברת השגרירות, כי הישראלים קיבלו את מה שהם רוצים, ועכשיו יגיע תורם של הפלשתינים".
הרפורמה שלא הצליחה
פייפס מוכר בקרב חוקרי המזרח התיכון כמי שזיהה בהצלחה את התהליכים בעולם המוסלמי לפני פיגוע ה־11 בספטמבר, ואף התריע בשנות ה־90 כי אל־קאעידה הוא לא סתם עוד ארגון קיצוני שעושה פיגועים נגד מטרות מערביות מדי פעם, אלא חלק ממלחמה של האסלאם הקיצוני בציוויליזציה המערבית, שעושה דרכה למולדת האמריקנית מבלי שאף אחד שם לב. לא זו בלבד, אלא שהתריע כי אל־קאעידה מתאמן על טכניקות הפלת בניינים גבוהים.
לדעתו, השינוי המשמעותי ביותר שחל מאז שנות ה־90 הוא הקשב שארה"ב מעניקה לתהליכים בתוך האזור, לדקויות ולרחשים בתוך הרחוב הערבי - הן בגלוי והן בחשאי - בניגוד לעיוורון המשווע שהיה עד ספטמבר 2001, והתוצאה ברורה: המעורבות הצבאית האמריקנית באזור היא חסרת תקדים בכל הנוגע לאורכה. "כתוצאה משני תהליכים שהתרחשו בסמיכות זה לזה, פיגועי ה־11 בספטמבר והפלישה לעיראק בשנת 2003, העולם המערבי והאמריקנים בפרט הרבה יותר ממוקדים במזרח התיכון באופן שטרם נראה כמותו. אין אף מקום בעולם שמקבל כל כך הרבה תשומת לב".
האם אפשר לומר שעוצמתו של הנפט הערבי כבר לא מה שהיה פעם, שהמבט על האזור השתנה?
"קיימים היום כוחות גדולים בהרבה, במיוחד בערב הסעודית, אך גם באיחוד האמירויות הערביות. בגלל האיום האיראני, שתי המדינות האלו כבר לא ממוקדות בישראל, ולכן גם הקליינטים שלהם - חברות הנפט - כבר לא ממוקדות בישראל. במשך עשורים נהוג היה לחשוב על המונח 'הסכסוך במזרח התיכון' כסכסוך בין ישראל לערבים, אך היום הוא מובן יותר כסכסוך בין ערב הסעודית לאיראן. היה ברור שזה יקרה מתישהו, זה קרה באיטיות, אך זה קרה, וישראל היא כוח מסייע בגוש הסעודי".
כששאלתי את פייפס אם ישראל היא המרוויחה העיקרית מהמצב, כמו שהיה בזמנו במלחמת איראן־עיראק, הוא הזהיר כי השינוי שחל בערב הסעודית לא מהווה שינוי אידיאולוגי. "אי אפשר לומר שהסונים בצד הישראלי, אלא שיש פה ברית אינטרסים מבחינת הסעודים, וכאשר האיום האיראני ייעלם, גם הברית הזאת תיעלם. היא לא עמוקה. יש לישראל הזדמנות לעזור לגוש הסוני באופן שישרת אותה לטווח הארוך, וגם יש לישראל אינטרס שיורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יצליח ברפורמות המודרניזציה שלו. זו משימה כבירה, אך הצלחתה תשרת את ישראל".
אם זה המצב, למה שלא נתמוך לפי שעה בהסכם הגרעין עם איראן כדי להמשיך להקפיא את תוכנית הגרעין?
"משום שהוא נותן לאיראן מסלול לגיטימי לנשק גרעיני, וזו התפתחות מסוכנת ביותר לאור ההתנהלות האגרסיבית של המשטר. למה שנדחה את הקץ כל הזמן רק כדי שבעוד 10 שנים יהיה להם את היכולת לעשות ככל העולה על רוחם?"
לטענת פייפס, גם הסנקציות הקשות שקדמו להסכם לא היו יעילות, רק תקיפה פיזית של מתקני הגרעין: "אני לא מאמין בסנקציות כלכליות, כי הן בסופו של דבר נכשלות, כפי שקרה בצפון קוריאה, שבה המשטר המשיך לפתח את תוכנית הגרעין אפילו שהאזרחים גוועו למוות בגלל הרעב. הסנקציות האלה אולי מקשות על המצב ומכבידות על המשטר, אך בסופו של דבר המשטר משיג את מה שהוא רוצה. הדרך היחידה לעצור את האיראנים היא על ידי מה שהישראלים עשו ב־1981 וב־2007, הפצצות הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. אמנם יש מתקנים תת־קרקעיים, כך שהתקיפה רק תעכב ולא תהרוס לחלוטין את תכנית הגרעין, אך אם ישראל תוקפת היא חייבת להיות נחושה ולתקוף שוב ושוב".
ההסכם הוביל להתקוממות עממית באיראן, בין אם היא הייתה אותנטית או לא. לדעתך, זה סימן לתקווה?
"אני אמנם מתנגד נחרצות להסכם, אבל יש לו אכן שני נקודות אור. ראשית, הוא גרם לסעודים ולאיחוד האמירויות הערביות להתעורר ולהבין את גודל הסכנה. שנית, הוא יצר ציפיות, במיוחד באיראן, שטרם מומשו, בין היתר משום שהכסף שאיראן קיבלה בעקבות ההסכם - בוזבז בלבנון ובסוריה ובעיראק ובתימן, ועל ידי חוסר מקצועיות של המשטר".
וזה כנראה מה שאובאמה ואחרים קיוו שיקרה, כלומר ליצור תחושה של ציפייה בעם?
"המטרה של אובאמה ושר החוץ שלו קרי הייתה להחזיר את איראן לחיק העמים, וזו מטרה לא רעה, אבל הם לא ביצעו אותה כמו שצריך. איראן לא הפכה להיות יותר ידידותית מאז, נהפוך הוא".
קרדיט תמונה פרופ' דניאל פייפס - יוסי זליגר
קרדיט תמונה צה"ל: דובר צה"ל.
