מיכאל כץ
מדינת ישראל והחברה הישראלית השתנו בחודש מאי 2021. בשנה שעברה מאז פרעות מאי חלו תמורות משמעותיות במארג החוסן הלאומי של ישראל. ארגוני החברה הלאומית והאזרחית בישראל, שנמצאים במוקד המאמר הזה, התבגרו ושינו פניהם בשנה החולפת: מארגונים שעסקו בנושאים אזרחיים "רכים" כמו הסברה, מחקר וניתוח, מחאה עממית, לובי פוליטי או חברתי, הם הפכו להיות ראש חץ משימתי בעניין החוסן הלאומי וההתארגנות האזרחית לחירום.
חודש מאי 2021 ייזכר כפעם הראשונה בעשרות השנים האחרונות שהתממש תרחיש הארמגדון, בו מדינת ישראל מתמודדת מול סכנה כפולה: מבית ומחוץ. בסופו של חודש הרמדאן, שהיה חודש מתוח ורווי אלימות ערבית כלפי יהודים, פתח חמאס עזה במלחמה נגד ישראל, אותה הגדיר 'קרב חרב ירושלים', תוך שהוא מתחבר למתח סביב הר הבית, ושיגר טילים לעבר עיר הבירה של ישראל. במקביל למתקפת הטילים הברוטלית, פתחו ערביי ישראל במרד אלים מול המדינה וכלפי תושבים יהודים.
עד מאי 2021 התקיים דו-קיום שברירי ועדין בערים המעורבות בישראל. באותו ערב של העשירי במאי הוא נשבר לרסיסים, כשהתושבים הערבים הכריזו, בפועל, מלחמה נגד שכניהם היהודים.
ברחובות לוד, רמלה, יפו ועכו הותקפו יהודים באופן פיזי בידי ערבים ששרפו סמלי שלטון המזוהים עם העירייה או המשטרה וכיוונו את מרבית האש כלפי יהודים וכלפי כל סממן יהודי. פורעים ערבים הציתו בתי כנסת, ניפצו מכוניות של יהודים, שרפו עסקים של יהודים, ירו ביהודים מנשק בלתי חוקי שהם מחזיקים וביצעו לינצ'ים המוניים ביהודים שעברו במקרה בקרבת מקום. יגאל יהושע נרצח בלינץ' אכזרי בלוד, אבי הר אבן נרצח כשפורעים ערבים שרפו את המלון בו שהה בעכו והוא לא הצליח לברוח, שלושה גברים בעכו נפצעו קשה ואנוש בסדרה של לינצ'ים ברבריים בלבה של עיר. דסטאו ביסט המבוגר נרצח גם הוא, באירוע קשה ברמלה שטרם פוענח בידי הרשויות. מצב דומה שרר בנגב ובגליל, שם נחסמו כבישי תנועה מרכזיים, ערים ויישובים היו נצורים בידי הפורעים הערבים, תחנות משטרה בערים ערביות נשרפו כליל, מכוניות הותקפו באבנים בכבישים ולינצ'ים בוצעו בנהגים ובנהגות.
כמו בסיוטים הכי גדולים מהפוגרומים טרום המדינה, כך גם היום. הגברים נאלצו לעזוב את משפחותיהם ולהדוף את הפורעים. מאות פורעים ערבים, מול מעט יהודים, משפחות עם ילדים, שהופקרו לבדם בחזית, חזית שהיא לב ערי ישראל. במשך חמישה ימים הופקרו תושבי הערים המעורבות היהודיים, כמו גם תושבי הנגב והגליל, לנפשם. המשטרה, שאמורה הייתה לספק הגנה בסיסית, קרסה תחת ההפתעה והעומס. מוקד 100 קרס, הכוחות בשטח קרסו, הפיקוד הבכיר היה חסר אונים. תושבים דיווחו על זמני המתנה ארוכים וחוסר מענה אפקטיבי בשטח, כשכבר קיבלו מענה אנושי.
גם הפרוצדורה של גיוס מילואים למג"ב ותגבור הכוחות הייתה מעטה מדי ומאוחרת מדי, כשבמקביל האזרחים משוועים לעזרה. אשר יגורנו בא: המדינה נעלמה. למשטרת ישראל לא היה, ועדיין אין, כוח אדם מיומן שמסוגל להתמודד עם מרד ערבי אלים ורחב היקף בכל הארץ. בטח שלא כשבמקביל נורים אלפי טילים לעבר מרכזי אוכלוסייה ברחבי הארץ.
אל חזית המלחמה הפנימית הוזעקו והתייצבו ארגוני החברה האזרחית הלאומיים. אותם ארגונים שבימים כתיקונם מסייעים בדרכים "רכות", מצאו עצמם פתאום ממלאים את הואקום שהשאירו המדינה והמשטרה. הארגונים הוזעקו על ידי תושבים מקומיים והתייצבו מיידית לעזרתם, בגופם. הארגונים הללו לא רק סייעו במאמץ ההסברתי בערים אלה והיו הקול של התושבים כלפי חוץ, אלא גם גייסו מאות מתנדבים חמושים בנשק שיסייעו לשמור על דירות, על בתי ספר וגנים, על בתי כנסת ועל מרכזי אוכלוסייה.
בלב העיר לוד אף הוקם חמ"ל של ממש בידי התושבים והארגונים האזרחיים שהגיעו לשטח, תוך גיוס משאבים אזרחיים כמו ציוד הגנה, רחפנים ואמצעי תחבורה וכמובן- מתנדבים. זו הייתה זירה מלחמתית לכל דבר, מלחמת ההגנה על הבית.
אותם ארגונים היו אויר לנשימה עבור התושבים שנלחמו על הבית, כשהם הביאו איתם ניסיון בגיוס והפעלת מתנדבים, קשר לרשויות וכוח תקשורתי ברשתות החברתיות. הם עטפו את התושבים האמיצים במעטפת ארגונית וגב לאומי. הם הוכיחו לאותם תושבים שלמרות שהמשטרה נטשה, הם לא לבד. יש מי שעומד עמם ונלחם איתם בהגנה על הבתים ועל הרכוש שלהם.
בפרספקטיבה של שנה אחור, העולם לא חזר לקדמתו. רמת הביטחון האישי מאז חודש מאי 2021 ירדה באופן דרסטי, דבר שמתבטא בעלייה אדירה בבקשות להוצאת רישיון נשק אישי, וכן בפניות של אזרחים מכל רחבי הארץ שרוצים להתארגן באופן קהילתי לחירום ולהגנה. חוסר ההכרעה במבצע 'שומר החומות', הן מול חמאס עזה והן מול האויב שבתוכנו, הביא לעלייה ברמת האלימות הערבית בכל רחבי הארץ. אוהבים לקרוא לזה בשפת ה"משילות", אבל ייתכן שאנחנו נמצאים במלחמת עצמאות שנייה מתגלגלת.
בתוך התמונה החדשה שנוצרה, ולאור הסכנות החדשות-ישנות שהתפוצצו לנו בפרצוף, יהיה נכון להבין ולעודד את מבנה החוסן האזרחי החדש בישראל. זה מבנה בו לארגוני החברה האזרחית אין רק תפקיד מרפא, אלא גם תפקידים של הגנה פיזית, התארגנות אזרחית וקהילתית לחירום. רובם המוחלט של הארגונים שואפים לתיאום מלא עם רשויות המדינה. לא באנו להקים מיליציות או כוח חתרני, אלא כוח משלב, עם המדינה, עם המשטרה והרשויות המקומיות.
טוב יעשו גורמי המדיניות בישראל אם יראו בכך נכס ולא נטל, אם יראו בכך הזדמנות. היד הנעלמה של מקבלי ההחלטות צריכה לנצל את המציאות החדשה שנולדה פה במאי 2021, תוך גיוס הארגונים האזרחיים כמכפיל כוח משמעותי במארג החוסן הלאומי בישראל, הן בשגרה והן חלילה, בחירום.
