צילום: AP.
19 שנה חלפו מאז ועידת קמפ דיוויד, שבה הסכים ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לוותר על יהודה ושומרון, עזה ומזרח ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה. זה היה אמור להיות שיאו של תהליך אוסלו: הבטחה להסכם שלום קבוע בין ישראל לרשות הפלשתינית, וסיומה החגיגי של מסכת הטענות והתביעות הערביות כלפי ישראל. ברק היה להוט לחתום על הסכם שיציל את הקריירה הקצרה והסוערת שלו כראש ממשלה, וערך מכירת חיסול נמהרת לנכסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל.
הוויתור חסר התקדים הוביל במהרה לאינתיפאדה השנייה; מלחמת טרור בכל הארץ שעלתה ביותר מאלף הרוגים. במקום לקבל את ההצעה הנדיבה, פתח יו"ר הרשות הפלשתינית ערפאת במלחמה; בדיוק כמו קודמיו ב־1947, לאחר החלטת עצרת האו"ם על הקמת שתי מדינות, ערבית ויהודית, בממדים מגוחכים, וללא ירושלים. הנהגת היישוב אמרה אז "כן", כי מבחינתה היתה זו התקדמות. הערבים פתחו במלחמה, גם כדי להתחמק, כרגיל, ממתן תשובה חיובית.
הסיבה ידועה: שורש הסכסוך הוא בקיומה של ישות זרה בלב מרחב מוסלמי. המוסלמים לעולם לא יסכימו לכך, ותקופות השקט משמשות אותם למטרות טקטיות בלבד. "הארגון לשחרור פלשתין" הוקם ב־1964, שלוש שנים לפני "כיבוש" 1967. איזו "פלשתין" הם רצו לשחרר אז? את כל השאר. בהעדר תירוצי "כיבוש", סיסמת ראש אש"ף דאז, אחמד שוקיירי, היתה ישירה: "הגברים לים, הנשים לנו". לניסיון ההשמדה המוצהר של מדינת היהודים ב־1967 יצאו לאחר שזיהו חלון הזדמנות של חולשה ישראלית.
"מלחמת אוסלו" שפרצה לאחר ויתורי ברק בקיץ 2000, תודלקה בהרגשה שישראל הוותרנית חלשה, בייחוד לאחר הבריחה המבישה מלבנון והפקרת בעלי בריתנו מצד"ל חודשים ספורים קודם לכן. נסראללה כינה את ישראל בזלזול "קורי עכביש", וערפאת האמין לו, נוכח ההנהגה הישראלית שפגש.
בחודש הראשון של המלחמה אירעו ארבעה מקרים שהגבירו את זלזול הערבים: תקיפת קבר יוסף והפקרתו של החייל מדחת יוסף, תקיפת קבוצת מטיילים בהר עיבל והפקרתו של הרב בנימין הרלינג, חטיפת שלושה חיילים בהר דב והלינץ' בשני חיילים ברמאללה. האירועים החמורים האלה לא זכו לתגובה כואבת מצד ממשלת ברק, ולמעשה עודדו את ערפאת להמשיך.
אריאל שרון, שהחליף את ברק, פלש לשטחי הרש"פ ב־2002, כבש מחדש את יו"ש, הרס את תשתיות הטרור והשכין שקט. מאוחר יותר ברח אותו שרון, כמו ברק, מעזה, ולתוצאות אנו עדים על בסיס יומי. ויתורים ופיוס - או יד קשה ותגובה החלטית; הלקח ברור.
צילום: AP.
