עמידה בלחץ הבינלאומי, מתוך אמונה וכוח
שלמה נאמן, ראש המועצה האזורית גוש עציון.
June 1, 2022
מקור:
דמיינו מציאות פוסט פוסט פוסט מודרנית, בה המושג "אמת" הוצאה מחוץ לחוק, ולאנשים אין היסטוריה, זהות, ערכים או מציאות אותה הם חווים, אלא רק "נארטיב". הסיפור שלהם, החוויה שלהם, האמת הסובייקטיבית שלהם. הנארטיב הזה שקול לזה של הזולת, וכולם שווים ונותנים מקום למציאות הייחודית הנחווית על ידי כל פרט בחברה.
במציאות פוסט פוסט וגו' זו, דמיינו בית משפט,ובו תובע, נאשם, סנגור, קטגור ושופט. איך ישמעו נאומי עורכי הדין בבית דין זה?אולי "מרשי כופר באשמה למרות שהוא לגמרי לגמרי מבין איך התובע עלול היה להיפגע ממעשיו או לפרש את הסכין שתקע בחזו ככזו שנועדה לפגוע בו"? או לחילופין, "מתוך הכלה ונתינת מקום למצבו הנפשי של הנאשם, שאולי עדיף לקרוא לו 'אזרח מוחלש' בכדי שלא להדביק עליו תווית, חלילה, אנחנו בתביעה מבקשים שבית המשפט ישית עליו תקופה משמעותית של חוויה מתקנת לאחר שניסה לרצוח את מרשי"?
*
אין צורך לאמץ את הדמיון, משום שהרצון ל"אובייקטיביות" נוכח כבר בימינו: הרצון להציג את שתי העמדות כשקולות,את הצד שלנו ואת הצד השני. אבל המאבק על הארץ מול אויבינו נמשך כבר למעלה ממאה שנים, אולי משום שלא קיבּענו את עמדת הניצחון ומעולם לא אמרנו בגאון ובאופן מוחלט:אנחנו – עם ישראל – ניצחנו במערכה על הארץ. גם כשניצחנו מבחינה צבאית, לא קיבענו ניצחון זה באופן ערכי כלפי עצמנו. הפעם האחרונה שהעם לא התבלבל וידע בכל נימי נפשו שניצחנו באופן מוחלט הייתה במלחמת ששת הימים, אבל גם אז, ברגע בו לא החלנו את הריבונות המלאה על השטח המשוחרר, בעצם מסמסנו את הניצחון הצבאי. הזרם המוביל את המבט "האובייקטיבי" התחיל להתנצל בשם כולנו וכך התדרדרנו עד שאחרי מלחמת יום הכיפורים, הנהגת המדינה כבר התחילה להשמיע את שני הנרטיבים.
ההתנהלות הזאת, ההסתכלות הזאת, טובה למרצים באקדמיה או לחוקרי היסטוריה של אומות אשר עברו מן העולם. אלו יכולים להרשות לעצמם לעמוד מרחוק, להביט על המציאות ולנתח אותה. אבל מה שיכול לעשות היום חוקר כלפי מלחמת האזרחים בארצות הברית שלפני 200 שנה בין הצפון לדרום, לא יכולה לעשות אומה במהלך מלחמה על חייה.
כשאתה מצוי בתוך התהליך המלחמתי, אתה צד אחד במלחמה הזאת ויש מולך אויב החפץ בהשמדתך, עצם ההעלאה והנבירה בנרטיב של הצד השני,היא זאת שלא מאפשרת לך את הניצחון ואת קביעת עמדת הניצחון. לא רק שהדבר הזה אינו מקרב שלום, אלא התנהלות הזו היא היא זו המנציחה את המלחמה, ממשיכה את הפיגועים ואת המתקפות. כי אם בין שני צדדים במלחמה צד אחד נלחם והצד השני עסוק בבירור האם הוא צודק, תקוות זה הראשון רק מתחזקת ומעודד אותו לתקוף עוד ועוד.
הביקורת הזו היא ראשית לכל פנימה, לדעת הקהל בארץ, אלינו ממש. דעת הקהל העולמית תושפע ממנה. אבל אם בכל מקום נסביר את שני הצדדים, ונגיד: זו האמת שלי וזו שלו, זה מביא לתודעת האובייקטיביות ולא ניתן לסיים מלחמה מתוך נקודת פתיחה כזאת. השאיפה מוכרחה להיות לסיים את המלחמה בניצחון מלא.אם חודר היסוס ללב העם, ממנו ללב צבא העם ולאצבע של חייליו שעל ההדק, מה הסיכוי שינצחו?
מאז ששבנו לארצנו אנחנו מחויבים ללחום למען הזכות הלאומית שלנו על ארץ ישראל אבל גם על הזכות האנושית הבסיסית לקיום מדינה לעם שלנו. הזכות הזו מאוימת שוב ושוב, כי אנחנו מותקפים על ידי אויבינו ללא הרף. אין לנו שאיפות אימפריאליסטיות ואנחנו לא מחרחרי ריב ומלחמה. אבל כן: אנחנו נשיב באש למי שיתקוף זכות בסיסית זו.
אבל כדי לנצח אנחנו זקוקים לשני דברים מהותיים:(שימו לב שאני לא מבקש לעמוד בראש הצבא החזק בעולם, וברשימת הדרישות אין צי צוללותאו מטוסי אביר) הראשון – אמונה בצדקת דרכנו והשני – הגדרת אויב. מתוך שני אלה אנחנו יכולים לנצח, כפי שניצחנו בעבר, בהיסטוריה העתיקה שלנו ובזו הקרובה. וההפך: הסיכוי לניצחון שלנו קטן ביחס הפוך להמשך מסמוס ההגדרות הללו, ושוב, ממש לא משנה כמה פלדה, הייטק וכלי נשק מתוחכמים יש לנו.
שמעתם פעם מנהיג ערבי כלשהו מהעומדים מולנו מדבר על "הנרטיב הישראלי"? מנסה להבין אותו, אותנו? מובן שלא. האויב יודע טוב מאוד איך מנהלים מלחמה. במקרה שלנו, אין לנו צורך בסילוף עובדות, שימוש באזרחים כמגן חי, פעולות טרור נגד נשים וילדים, ופשעים נגד האנושות. אנחנו רק צריכים לדבוק בעובדות ולהאמין בצדקת דרכנו.
ואיך נעמוד מול הלחץ הבין-לאומי? רק מתוך שכנוע פנימי, רק בכוח האמונה שלנו שאנחנו כאן להישאר, בזכות ולא בחסד. בשביל זה צריך להילחם בלי היסוס, להכניע בלי להתבלבל, ולנצח. כן, לנצח. המילה הזאת שכבר הפכה לאנאכרוניסטית בשיח הפנים-ישראלי.
אנחנו מחויבים לנצח ולהצהיר על ניצחוננו בגאווה מסיבה נוספת, והיא – התקווה. אם לא יהיה ברור לנו שניצחנו, ומתוכנו גם לאויבינו,ומתוך כך גם לעולם כולו, אנחנו נמשיך להכתיב את ההיסטוריה קדימה, ל"סבב הלחימה" הבא. כי אם לא נעשה כך, בדיוק כפי שאנחנו לא עושים כיום, האויב לא ייכנע, לא יכיר בהפסדו, ותהיה לו תקווה שבסיבוב הבא הוא עשוי לקרב את נצחונו. ולכן יהיה בהכרח סיבוב נוסף, והוא יהיה רווי תקווה של מי שרוצה להשמיד אותנו, ולמחוק את התקווה שלנו "להיות עם חופשי בארצנו". או במילים אחרות: ההיסוס שלנו,ההתנצלות שלנו, מובילים את האזור לסבב לחימה מחודש, לעוד שכול וסבל בשני הצדדים,וחוסר תקווה שמשהו ישתנה.
ולכן אני מבקש שתדמיינו פעם נוספת, והפעם מציאות שונה בתכלית: מציאות בה אנחנו משוכנעים בצדקת דרכנו, מגדירים את הערבים החיים בקרבנו והקמים עלינו לכלותינו "אויב", מכריזים גם דה יורה על שליטתנו המלאה, הסופית והבלתי חוזרת בגבולות הארץ, ומתוך כך נלחמים בכדי לנצח בסבב הנוכחי. ולאחר הניצחון המזהיר הזה שלבטח יבוא, אנחנו חוגגים אותו בלי להתנצל, מעל כל במה ועם חיוך מאוזן לאוזן. אני בטוח שהדי החגיגות יגיעו גם למדינות אחרות בעולם, והיחס שלהן אלינו ישתנה בהתאם, ולטובה.
