צילום: AFP,תומר זקן
תום ניסני, מנכ"ל עמותת "בידינו – למען הר הבית" .
במהלך השבוע האחרון ספגה ישראל מכה קשה.
לא היה זה בשדה הקרב. אף פלג פלסטיני או ארגון טרור אינו מתקרב לעוצמתו של צה"ל ושל שאר כוחות הביטחון של ישראל.
ישראל הושפלה במידה ניכרת, לפחות בעיניאויביה, באופן שבו היא התנהלה בסוגיית הר הבית.
הר הבית אינו מקום חשוב במיוחד לרוב הישראלים, כולל מקבלי ההחלטות. מעטים מאוד נותנים חשיבות כלשהי לטבעו הסמלי,הלאומי או הדתי.
אין זה כך אצל הפלסטינים, שעבורם הר הבית הוא מוקד ההתלכדות של שאיפות הלאומיות וההתנגדות שלהם.
הגם שהם מנהלים מלחמה אלימה נגד הריבונות היהודית כבר מעל למאה שנה, ומעולם לא ניצחו בקרב, ישנו מקום אחד שבו נאלצת ישראל לשקול את צעדיה – בלשון המעטה – בהחלת ריבונותה, סמכותה ושליטתה.
רתיעתה ההיסטורית של ישראל מביטוי ריבונותה ושליטתה על הר הבית החלה בדיוק ברגע הניצחון המוחלט.
ב-1967, כמעט בדרך נס, הדפה ישראל את הכוחות הערביים המשותפים בכל החזיתות – כולל בחזית שמול הצבא המלכותי הירדני הנחשב והממושמע - בירושלים וביהודה ושומרון.
בשבעה ביוני, כששחררו הצנחנים את הרהבית וכשאל"מ מוטה גור אמר את אותן מילים אלמותיות, "הר הבית בידינו", אחרים טיפסו על גגה המוזהב של כיפת הסלע והניפו בגאווה את דגל ישראל.
מעשה זה, שכיום אי אפשר להעלותו על הדעת, הוא מה שעשו צבאות מנצחים לאורך ההיסטוריה. כשצבא כובש שטח, ובמיוחד כשהוא משחרר אדמה שהוא רואה בה חלק ממולדתו וארץ אבותיו, הוא מניף את דגלו.
לדגל המונף ישנם היבטים רבים. זוהי קריאה לעם, סמל של ניצחון למי שלחמו, ושל תבוסה למי שנוצחו.
אולם שר הביטחון משה דיין, שהביט במתרחש מגבעה סמוכה, דרש להסיר את הדגל זמן קצר אחרי שהונף.
דיין, בדומה למנהיגינו כיום, דאג שמא מעשה יחיד זה של ריבונות מופגנת יצית בלהבות את האזור ואת העולם המוסלמי הרחב.
לעולם לא נדע מה באמת היה קורה, משום שהדגל הוסר והשליטה על הר הבית, חרף הסתייגויות מעטות, ניתנה לווקף, אשר ממומן על ידי ירדן ואשר נותר בשליטה עד היום.
ניהולו של הר הבית עד ימינו מבוסס על ה"סטטוס קוו" שהוחל ב-1757, כשירושלים הייתה תחת כיבוש עות'מאני. בעיקרו היה זה כלי שנועד להנחות את הניהול והשליטה באתרים מוסלמיים ונוצריים קדושים ברחבי העיר.
היהודים, שהיו, כמובן עם מדוכא ללא ריבונות משלו, לא היו חלק מאותו "סטטוס קוו".
ה"סטטוס קוו" שבו מכירות הרשויות הישראליות, הערביות והבינלאומיות גם יחד, הוא אפוא תזכורת עדינה לדיכוי ולחוסר האונים היהודי.
יתרה מזו, לא ברור מדוע החלטה שנכתבה עלידי שלטון מוסלמי כובש לפני מאות שנים, ואשר נותנת עדיפות ברורה לאסלאם, צריכה להשפיע על המצב כיום.
אולם, מה שנתפס במאה העשרים כ"סטטוס קוו" המודרני, גם הוא היה רחוק מלהיטיב עם היהודים, ולו בשל העובדה שבזמן הכיבוש הירדני בעיר העתיקה בין 1948 ל-1967, יהודים לא הורשו להיכנס לחומותיה, בתי כנסת ובתי עלמין חוללו ונהרסו, ואף יהודי לא הורשה להתקרב לכותל – בטח ובטח שלא להר הבית.
זאת ועוד, מאז 1967 מתקיימת הבנה, לפיה ליהודים מותר לעלות להר הבית כל עוד אינם נכנסים למסגד או מתפללים. עם זאת, העובדה שיהודים יכולים להיות מותקפים כעת בידי הווקף, או להיעצר על ידי משטרת ישראל אם הם ישתו מהברזיות, יביאו איתם תשמישי קדושה או חפצים לאומיים כלשהם, או אפילו אם יתמהמהו יותר מדי – מעידה על כך שה"סטטוס קוו" אינו סטטי, אלא ממשיך להתרחק עוד ועוד מזכויות וחירויות יהודיות.
כה אירונית היא העובדה ששלל ההודעות לתקשורת והמסרים בשבועות האחרונים קראו לחופש הפולחן ולזכות התפילה על הר הבית, בזמן שהיחידים שחופש זה נשלל מהם הם היהודים.
מדינת ישראל צודקת בכך שהיא מאפשרת כניסה בלתי מוגבלת לאתרים הקדושים לאנשים מכל הדתות. מוסלמים המבקשים להתפלל במסגדאל-אקצא, במיוחד בחודש הרמדאן, צריכים להיות רשאים לעשות זאת.
אולם את אלו שמגיעים כדי להיאבק ולהתפרע ואת מי שאינם מכבדים את הר הבית ואת כל אחד מהמבנים הנמצאים בו, יש לעצור ולהרחיק מההר. זה צריך להיות אינטרס מוסלמי בראש ובראשונה.
גם יהודים צריכים להיות רשאים לבקר בהר הבית ללא מגבלות קשות. אף יהודי מעולם לא "הסתער" על הר הבית, והשעות המעטות ביום שבהן מותר להם להיכנס להר עוברות כמעט תמיד באווירה של כבוד ויראה לאתר הקדוש ביותר בירושלים.
המניעה מיהודים לבקר בהר הבית ללא אותן הגבלות קשות משדרת מסר של תבוסה. היא משדרת לקיצוניים שהם ניצחו, ושישראל תתקפל ותיסוג בפני איומים.
היא מחזקת את המתנגדים האלימים ואת המחבלים המאמינים שמה שמתחיל בהר הבית יתרחש בסופו של דבר בכל ארץ ישראל.
בשבילם, ניצחון בהר הבית מחזק את החלומות על קץ הריבונות היהודית.
זו הסיבה שהר הבית מלכד סביבו את הקיצוניים המוסלמים, כולל דאעש והטליבאן. הם רואים את כוחה הצבאי של ישראל, אבל הם גם רואים כיצד אפשר לגרום לה להתקפל ולוותר על האינטרסים שלה.
הם רואים מלחמת דת היכן שאנו רואים סוגיה של סדר ציבורי.
ניצחון בהר הבית אולי אינו נראה חשוב ליהודים רבים מדי בישראל, אבל ככל שנמשיך להפסיד שם, כך יאמינו אויבינו שימיה של מדינת ישראל ספורים.
