ג'נין ורהט מוכיחות שוב ושוב: עוני לא גורם לטרור

ההנחה שעוני גורם לטרור הופרכה מזמן. בשטח ובמחקר. את ההוכחות האחרונות קיבלנו שוב ושוב השבועות לאחרונה, בג'נין וברהט. למרות זאת בצה"ל עדיין ממשיכים לשכנע כי היתרי עבודה גורמים לירידה בטרור, למרות התנגדות השב"כ.

כידוע ג׳נין תמיד הייתה מעוז הטרור הפלסטיני. לא רק נגד יהודים. עוד מתקופת הבריטים בפרעות הגדולות של 1936-39.

מדינת ישראל חוותה זאת הכי קשה באינתיפאדה השנייה, כאשר רוב המחבלים המתאבדים יצאו מג׳נין.

במשך כשני עשורים מאז האינתיפאדה השנייה פעלה ישראל לאפשר לפלסטינאים צמיחה כלכלית. זאת מתוך הנחה כי חיים טובים מבטלים את המוטיבציה להילחם. כי אין כעס, אין קנאה, כי יש מה להפסיד.

אחד האזורים שבהם הייתה הצמיחה הכלכלית הגדולה ביותר בשנים האחרונות היא ג׳נין. תודות למיקומה בצפון השומרון קרבתה לגליל, והעובדה שישנו מעבר של אזרחים ערבים משטח ישראל לקניות ובילוים בעיר, הפכה למוקד תיירות משגשג ומפותח. הפריחה הזאת הגיעהלשיאה בשנים אחרונות, וכמו בכל העולם הצטמצמה בקורונה וחזרה בשנה האחרונה.

בחודש האחרון אנו פוגשים שוב את הרצחנות של ג׳נין. לקני הטרור, לרוח, לנשק. אם מתעמקים ורואים את רשימת הקצינים והפקידים של הרשות הפלסטינית שהגיעו לנחם את אביו של המחבל שביצע את הפיגוע הנורא בתל אביב, ניתן להבין כי המחבל יותר קרוב לכלל, מאשר ליוצאים מן הכלל בעיר.

בימים האחרונים ראינו טרור ברחובות של רהט. רהט היא עיר הכי מושקעת במגזר הבדואי. בימים אלה מיושמת בה תוכנית חומש עם השקעה רבה בתשתיות ומגורים, תרבות ומסחר. ודווקא אז אנו רואים מראות של אנרכיה מוחלטת וירי באור יום על מבנה ציבור. גם המציאות ברהט מוכיחה שוב, כמו בג'נין,  שהפרדיגמה הכלכלית שגויה. ולמרות זאת הוויכוח ממשיך , מחד גורמים מסוימים בממשלה ובצה"ל ממשיכים לטעון כי הגדלת היתרי העבודה והגדלת הסיוע הכלכלי יגרמו לירידה בטרור, כאשר מומחים בשב"כ מתעקשים כי המסקנה שגויה.

כבר בשנת2007 הכלכלן האמריקאי המשפיע אלן קרוגר הוכיח במחקרו על השורשים הכלכליים של טרור כי לא רק שהעוני לא מעודד טרור, אלא שהפוך – דווקא בקרב האוכלוסייה הענייה יותר ישנה תמיכה נמוכה יותר של טרור. יתרה מזו, טרור מתוחכם יותר דורש אמצעים וידע וגם כאן הוכיח המחקר שרוב המחבלים הבכירים יוצאים דווקא ממשפחות אמידות.

זה שוב מוכיח את הטעות הקשה שבבסיס ההנחה כי שיפור כלכלי מונע טרור. עם זאת, אנו עדיין שומעים קולות מפי אנשי ביטחון ונבחרי ציבור כי על ישראל לסייע לפלסטינים כלכלית ואז הם יינטשו את הדרך של האלימות.

כמה דם עוד צריך להישפך וכמה חיים צריכים להיחרב כדי שתינטש את ההנחה הזו? ייתכן כי מונעת מלחץ בינלאומי, בעיקר באירופה ובארה"ב, משם נשמעת תדיר הטענה כי הפער העצום בין הכלכלה הישראלית לפלסטינית הוא מקור לליבוי הסכסוך ובסיס למוטיבציה לטרור. דווקא אירופה בה מתקיימים פערים אדירים בין המדינות, אמורה להבין שאם יש נכונות לשלום ושיתוף פעולה אז אפשר להקים גם איחוד אירופה ושלום אמיתי. בקיצור, שורשם שלהשנאה והטרור אינו כלכלי.

כדי למגר את הטרור עלינו לפעול באופן דיפרנציאלי. עלינו להקים מנגנונים מתוחכמים יותר של מקלות וגזרים. לסייע, להקל ולהעצים את אלה שברור כי אינם שייכים למעגלי השנאה והאלימות. מאידך, להקשיח ענישה על כל מעשה טרור, עידוד לטרור, חלוקת ממתקים לאחר רצח יהודים, על כל פוסט. יש למנוע כל הטבה מכל משתתפי מעגל ההסתה והטרור, אין מחוות, אין אישורי כניסה או עבודה. הסיבה והתוצאה צריכה להיות ברורים, סוף לשיטת "הרצחת וגם ירשת" ומדיניות שמקורה בהנחה מוטעית או אולי בתקווה – שאולי בסוף כל הטוב הזה ישכנע גם שטופי מוח שעדיפה להם דרך הנורמליזציה. זה לא עובד ותקווה איננה מדיניות.

מי שמקבל, לומד שניתן לקבל עוד. מי שמקבל מהאויב, מבין שהאויב חלש וניתן להביס אותו על ידי המשך הפעלת לחץ ואלימות. רק מדיניות ברורה המבחינה בין הקבוצות, תוך מלחמה עיקשת ושבירת רוחם של המחבלים ותומכיהם, ללא פשרות ומחוות, תכריע את האלימות.    

‍